1. רחמים נתן ז"ל שנפטר ביום 30.9.93 (להלן - "
המנוח") היה נשוי לשמחה נתן ז"ל שנפטרה ביום 21.8.03 (להלן - "
המנוחה"). ביום 19.12.84 חתם המנוח על צוואה, אשר לטענת התובעת היא הנהנית העיקרית על פיה (להלן - "
הצוואה הראשונה"). ביום 14.9.92 חתם המנוח על צוואה אשר רעייתו היא הנהנית העיקרית על פיה (להלן - "
הצוואה השניה").
ביום 13.12.93 ניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים צו לקיום הצוואה השניה, לאחר שלא הוגשו התנגדויות לבקשה למתן צו זה (תיק עזבונות 1068/93).
התובעת מבקשת בתובענה דנן כי יוצהר שהצוואה הראשונה תקפה וכי הצוואה השניה, כמו גם צו קיום הצוואה מיום 13.12.93, בטלים ומבוטלים.
2. בסעיף 29 לכתב התביעה נטען, כי מאחר ובית המשפט המחוזי בירושלים הוציא מלפניו צו קיום צוואה לגבי הצוואה השניה, הסמכות לבטל צו זה מסורה לו מכוח הוראת סעיף 72(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 אשר קובע כדלהלן:
"נתן רשם לענייני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעונין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ...".
הנתבעים לא כפרו בכתב הגנתם בסמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה. ביחס לאמור בסעיף 29 לכתב התביעה נטען בסעיף 37 לכתב ההגנה, כי סעיף 72 לחוק הירושה אינו רלוונטי וכי בית המשפט מתבקש להשאיר את צו קיום הצוואה השניה על כנו.
3. עוד בטרם שנקבע דיון בתובענה, ביקשתי ביזמתי את עמדת בעלי הדין בשאלה, מכוח מה מסורה לבית משפט זה הסמכות העניינית לדון בתובענה, בהיותה לכאורה תובענה לפי חוק הירושה, אשר לפי סעיף 1(6)(ה) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, נחשבת ל"ענייני משפחה", המצויים בסמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה. בסעיף 1(6)(ה) הנ"ל נאמר, כי ל"ענייני משפחה" תחשב גם תובענה "שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו".
4. בהודעה שהגישה, עמדה התובעת על כך שלבית משפט זה מסורה הסמכות לדון בתובענה הואיל ובית המשפט המחוזי הוא שחתם על צו קיום הצוואה השניה, אשר ביטולו מתבקש במסגרת התובענה, והיא חוזרת ומפנה להוראת סעיף 72 לחוק הירושה. התובעת מציינת, כי הסמכות ליתן צו לקיום הצוואה הראשונה אמנם מסורה לרשם לענייני ירושה, אולם לא ניתן יהיה ליתן צו כאמור מבלי לבטל תחילה את צו קיומה של הצוואה השניה.
5. בתגובתם להחלטתי הנ"ל מבקשים הנתבעים כי בית המשפט לא יעביר את הדיון בתובענה לבית משפט אחר. הטעם העיקרי שבפי הנתבעים הוא, שחוק הירושה כלל לא חל הואיל ולתובעת "אין זכות עמידה" על-פי הצוואה הראשונה. נטען, כי אין קשר בין התובעת לבין הגוף שנזכר בצוואה הראשונה, והתובעת כלל אינה נהנית על פיה. עוד נטען על ידי הנתבעים, כי התובעת "לא הוכיחה" שחוק הירושה "חל עליה", ולפיכך אין סמכות לבית המשפט לענייני משפחה. בנוסף חוזרים הנתבעים על חלק מהטענות שפורטו גם בכתב הגנתם, כמו שיהוי ואיחור בהגשת התביעה, העדר זכות לתובעת מכיוון שלא הגישה התנגדות כאשר התבקש הצו לקיום הצוואה השניה והעלמה מכוונת של הצוואה הראשונה עד לאחר מות המנוחה. כל אלה הן טענות הגנה אפשריות לכאורה, אך אין להן דבר עם נושא הסמכות העניינית לדון בתובענה.
טענת הנתבעים, לפיה חוק הירושה "אינו חל" על התובעת, הואיל וכלל אינה נהנית על-פי הצוואה הראשונה, אף היא טענת הגנה, ואין בכוחה לשלול את העובדה שלפנינו תובענה "שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו". מחלוקת בשאלה אם פלוני יורש או שאינו יורש, גם היא "סכסוך בקשר לירושה", שהסמכות לדון בה מסורה לבית המשפט לענייני משפחה. כאמור, המחוקק הבהיר בחוק בית המשפט לענייני משפחה, שלענין תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, אין בעלי הדין חייבים להיות בני משפחה דווקא.
6. הטענה היחידה, לענין הסמכות העניינית, הראויה לבחינה, היא טענת התובעת, לפיה מכוח הוראת סעיף 72 לחוק הירושה, וכיוון שצו קיום הצוואה השניה, שביטולו מתבקש עתה, ניתן בבית משפט זה, הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי ולא לבית המשפט לענייני משפחה.
לאחר ששקלתי את עמדת התובעת, לא אוכל לקבל טענה זו.
האבחנה הקיימת בסעיף 72 לחוק הירושה, בין צווים שניתנו על ידי בית משפט לבין צווים שניתנו על ידי רשם לענייני ירושה, מתייחסת להסדר שנקבע בחוק הנ"ל לפיו רשם לענייני ירושה רשאי להצהיר על זכויות היורשים בצו ירושה או בצו קיום (סעיף 66(א) לחוק הירושה), אלא שבמקרים מסוימים תועבר בקשה לצו ירושה או לצו קיום לבית משפט (סעיף 67א(א) לחוק הירושה). עקב חלוקת סמכויות זו נקבע ההסדר האמור לעיל בסעיף 72(א) לחוק הירושה. אין בהוראת סעיף 72 הנ"ל כדי להסדיר את המצב הקיים במקרה דנן, לפיו מתבקש ביטול צו קיום שניתן בטרם הועברו הסמכויות בענייני ירושה לבתי המשפט לענייני משפחה. המונח "בית משפט" שבסעיף 72(א) לחוק הירושה, אינו בא להבחין בין בית המשפט המחוזי לבין בית המשפט לענייני משפחה, ומובנו הוא בית המשפט המוסמך לדון בענייני ירושה, במובחן מהרשם לענייני ירושה. אגב, לפי סעיף 151 לחוק הירושה, בית המשפט המוסמך לפי אותו חוק הוא כיום בית המשפט לענייני משפחה.
7. ההסדר שיכול להיות רלוונטי למצב הקיים במקרה דנן, הוא, לכאורה, זה הקבוע בהוראת המעבר שבסעיף 27(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה. אלא שהתובענה דנן, הכוללת עתירה לביטול הצו לקיום הצוואה השניה, הוגשה לאחר שבית המשפט לענייני משפחה הפך לבית המשפט המוסמך לדון בענייני ירושה, והדיון בבקשה לצו קיום הצוואה השניה כבר הסתיים, כך שלא ניתן לומר שהתובענה דנן היא המשכה של תובענה קודמת שעדיין נותרה תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי. מסיבה זו אין נפקות להוראות המעבר שבסעיף 27 לחוק בית המשפט לענייני משפחה.
8. הוראה נוספת שיכולה להיות רלוונטית, היא הוראת תקנה 56(א) לתקנות הירושה, תשנ"ח-1998, אשר איש מבעלי הדין לא הפנה אליה. בתקנה זו נקבע כדלהלן:
"תובענה בענייני ירושה שהוגשה לבית משפט מחוזי לפני תחילתן של תקנות אלה, תידון בבית המשפט שאליו הוגשה; תובענה נוספת בענייני ירושה, בענין אותו עזבון, תוגש גם לאחר תחילתן של תקנות אלה לבית המשפט המחוזי שאליו הוגשה התובענה לראשונה;
בתקנת משנה זו, 'תובענה' - למעט בקשה לצו ירושה או לצו קיום" (ההדגשה אינה במקור).
כמובן שאת ההסדר האמור יש לקרוא בכפוף להוראת המעבר שבסעיף 27(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה והוא מתייחס לתובענות שלא הועברו בצו מנהל בתי המשפט לבית משפט לענייני משפחה ונותרו בבית המשפט המחוזי.
גם תקנה זו אינה יכולה להועיל לתובעת, כיוון שהיא קובעת במפורש, כי בקשה לצו קיום צוואה לא תחשב כ"תובענה" בענייני ירושה, אשר תובענות נוספות בענין אותו עזבון אמורות להיות מוגשות לבית המשפט המחוזי שאליו הוגשה התובענה הראשונה. לענין זה ראו החלטתו של כב' השופט א' אברהם בבש"א (מחוזי-נצ') 1500/02, עז' 1306/97
זועבי נ'
זועבי (פורסם ב"דינים").
התקנה הנ"ל אף מבהירה, כי במקרה כמו זה הנדון כאן,
אין לשוב לבית המשפט המחוזי, אשר ציווה על קיום צוואה, כאשר מעוניינים לבטל את צו הקיום או לשנותו, שכן הבקשה לצו ירושה או לצו קיום אינה בגדר "תובענה", אשר כל תובענה נוספת בענין אותו עזבון צריכה להיות כרוכה בה במובן זה שהיא תוגש לאותו בית המשפט (ראו: בש"א (מחוזי-י-ם) 7230/04
עבד אלנבי נ'
עבד אלנבי, פורסם ב"דינים"; עז' 4060/03
עזבון קליין ז"ל ואח' נ'
פרקש ואח', פורסם ב"דינים משפחה").